סיפר הגאון רבי משה שטרן זצ”ל אב”ד דברצין, מעשה נורא שיארע אצל אביו אב”ד נייהייזל, שפעם אחת דרש בבית המדרש בחומר איסור שיחה שעת התפילה, ובין הדברים אמר את המובא בספרים כי השתיקה בעת התפילה היא סגולה לאריכות ימים ושנים טובות, ונרמז בראשי תיבות שיבה שתיקה יפה בשעת התפילה.
ויהי ממחרת רעשה העיר ממה שסיפר אחד ממתפללי בית המדרש, על חלום נורא שחלם באותה לילה. וזה דבר החלום כפי שסיפרה: בחלום ראיתי כי הנני שוכב על ערש דוי, עד שהגעתי למצב גסיסה רח”ל, והנה הנני מובא הוא לפני בית דין מעלה, וראיתי אותם דנים בענייני אם לתת לי להמשיך לחיות או חלילה יגמר דיני למות.
כשראיתי שהדין נוטה למיתה רח”ל התחלתי לבכות וליילל, והתחנני על נפשי: הלא צעיר לימים אנכי ועדיין לא הכנתי עצמי כראוי בעולם הזה.
לפתע שמעתי קול קורא ושואל אותי: מדוע אתה מדבר בעת התפילה? חרדתי היטב למשמע הקול, ועניתי בשפה רפה: לא ידעתי חומר העון.
שוב שמעתי את הקול שואל אותי: האמנם אמת שלא ידעת?! והלא אך אתמול דרש אצלכם הרב בבית המדרש על חומר האיסור, ואף הזכיר כי “שתיקה יפה בשעת התפילה” ראשי תיבות “שיבה”, ואתה לא די שלא קבלת על עצמך לשפר מעשיך, עוד הוספת לחטוא והעזת לשוב ולדבר, ואחרי זאת אתה עוד מבקש להמשיך לחיות?! היש לך פנים לדרוש אריכות ימים?!
לשמע התשובה נפלתי אפיים והשתטחתי ארצה בתוספת הפצרות ותחנונים: אנא רחמו עלי ועל ימי הצעירים ותוסיפו שנות חיים ושלום, ואני מקבל על עצמי שיותר לא אדבר בעת התפילה. רק לאחר שנשמע מפי הבטחה זו, נתקבלה בקשתי וחיי הושבו לי.
(מתוך הספר ‘כבוד בית ה”)